הפקת חנוכה וגעגוע

רעות פרנקל
11 בדצמ׳ 2017
זמן קריאה 2 דקות

כשהייתי ילדה היו לי סבא וסבתא ברחוב הפלמ"ח בירושלים.

שניהם נולדו באירופה של לפני המלחמה ועלו אחריה ארצה.

("מה זאת אומרת למה?" -שאל אותי פעם סבא כששאלתי למה הוא עלה לארץ ולא נשאר באנגליה- "כי הייתי ציוני!"..)

הם היו אנשים משכילים מאוד ותרבותיים מאוד, דיברו כמה שפות, הלכו לקונצרטים וטיילו בעולם.

כשהייתי ילדה היו לי סבא וסבתא ברחוב הפלמ"ח בירושלים.

מסבתא למדתי לצייר ולאפות עוגות מרהיבות ואיך להתלבש בצורה אלגנטית

ומסבא למדתי איך מתנהג ג'נטלמן אמיתי, איך להתעקש על הדברים החשובים וגם למדתי שהסוד בחיים- בכל תחום- הוא לשמור על איזון ועל מינונים מדוייקים.

אהבתי אותם מאוד.

הייתה להם טבלה גדולה ומשורטטת בסרגל מדוייק (סבא היה מהנדס וסבתא הייתה שרטטת מפות..) עם שמות כל הנכדים ותאריכי יום ההולדת שלהם והם הקפידו לא לשכוח לצלצל להגיד לכל אחד מזל טוב ביום הולדתו.

בערך פעם בשבוע היינו מגיעים אליהם לביקור, אוכלים את החביתה הכי טעימה בעולם ורואים סרטים מצויירים שסבתא הקליטה לנו.

בשנים שבאו אחר כך, גדלתי והפכתי עסוקה יותר ולא תמיד מצאתי זמן לבקר אצלם.

וכשגדלתי עוד קצת הבנתי שהזמן שלי איתם הולך ומתמעט,

ודווקא אז בין לילה הם פתאום הזדקנו. קודם סבתא וסבא כמה שנים אחריה.

והיום הם כבר לא כאן ואני נותרתי עם תחושת החמצה וגעגוע.

מפה לשם חנוכה.

ובשיחה עם אחותי נזכרתי שסבתא הייתה מכינה את הסופגניות הטעימות בעולם. ושכל שנה בחנוכה היינו מגיעים ערב אחד להדלקת נרות עם סבא ומשחקים את המשחק עם הכסף והסביבון.

ובקיץ האחרון עברנו לגור קרוב לבית שבו הם גרו. וקפצתי לשם באיזה בוקר. לבית הזה שיש לי ממנו כל כך הרבה זכרונות והתגעגעתי מאוד.

אז החלטנו אחותי ואני להפיק שם מסיבה קטנה לחנוכה.

לערוך שולחן, לפרוס מפה לבנה, להציב את החנוכיה הגדולה של סבא (מי ידליק בה השנה??) ולהתכבד בסופגניות כמו של סבתא.