שבועות פוסט קורונה

הקורונה כבר מאחורינו. או לפחות ככה זה מרגיש. פסח נראה כמו זיכרון רחוק וסה"כ חזרנו לשגרה.

מרגיש לי כאילו העולם חזר למקצב המשוגע הרגיל שלו וזה קצת מעציב אותי. הייתי שמחה אם תקופת ההתכנסות הארוכה שנכפתה עלינו בגלל הקורונה תשאיר בעולם קצת אותות בצורת קצב חיים איטי יותר, קצת יותר תשומת לב לפרטים ולרגעים הקטנים שבין לבין.

לפחות אצלי אני מנסה.

ראיתי השבוע את הפרקים ב'עובדה' על הסיפור של מיכל סלה ולא הצלחתי לישון. הראש שלי נטרף ממחשבות איך זה יכול להיות. ואחרי הרבה הרבה מחשבות הגעתי למסקנה שהדרך שלי להלחם ברוע הזה זה להוסיף קצת טוב ויופי לעולם. ולנסות לפתוח את הלב שאנשים שסביבי ולהיות רגישה לעולם ולסביבה.

ובעצם זה אותו המסר שאני מרגישה שהקורונה באה ללמד אותי. לא צריך להסתבך, הדברים הם פשוטים וצריך להגיד הרבה הרבה תודה על הטוב ולפקוח את העיניים אל העולם שמסביב, אל היופי ואל החמלה. וזה גם קשור לשבועות - החג שבו קוצרים ברינה את השיבולים שנזרעו בדמעה ושמחים בתוצאה של התהליך שהתחיל בפסח.

אז במסגרת הניסיון שלי לשמר את הפשטות, יצאנו אני והדרדסית לגינת הבניין. קטפנו קצת שיבולים, כמה ענפים ירוקים וכמה פרחים ויצרנו יחד זרים קטנים שישמשו אותנו לקישוט שולחן החג.

כל זר קטן עטפנו בסלוטייפ וקשרנו בחבל לעיגול שיצרנו מחוט מתכת מוזהב.

הגוונים שבחרתי הם גוונים חמים של קיץ ואדמה, נגיעות של טורקיז אפרפר של שמיים וכמובן לבן חגיגי שיתאים לשבועות.

לסיום הוספתי לשולחן עוגת גבינה נהדרת (לפי מתכון של פיית העוגיות) ומבחינתי אפשר כבר להכניס את החג.

אם הגעתן עד לכאן מוזמנות להציץ בשולחן שערכתי לפני שנתיים- יש שם כרטיסי שולחן שאפשר להוריד ולהדפיס במתנה.

שיהיה חג שמח וימים טובים ושמחים לכולנו!